בתוך כל הרעש שמקיף אותנו – דעות, עצות, חוקים חברתיים – יש קול אחד שנשאר קבוע, עדין, כמעט בלתי נשמע. הקול הפנימי. הוא לא מתווכח, לא צועק, לא מתאמץ להסביר. הוא פשוט שם, מחכה שניתן לו מקום.
הציור הזה נולד מתוך ההבנה שכדי לשמוע את עצמנו, אנחנו צריכים ליצור מרחב. לאפשר לדברים להתבהר, לתת מקום לנשימה. בדיוק כמו ביצירה הזו – לא הכל מלא, לא הכל עמוס. יש שכבות של צבעים שנשענות אחת על השנייה, אבל גם מקומות שבהם האוויר חודר, שבהם הדברים פתוחים ומשוחררים.
המרווחים הללו חשובים לא פחות מהצבע עצמו. כמו השקט שבין המילים, כמו הרווחים בין מחשבה למחשבה. הם מזכירים לנו שלפעמים, דווקא כאשר אנחנו מפסיקים למלא את עצמנו ברעשים מבחוץ, מופיעה בהירות חדשה. הרגעים הללו, שבהם משהו מתבהר ללא מאמץ, הם בדיוק כמו אותם אזורים פתוחים בציור – לא ריקים, אלא מלאים באפשרויות.
אנחנו רגילים להקשיב למה שנאמר בקול רם, למה שמוכתב לנו מבחוץ. אבל מה קורה כשאנחנו עוצרים? כשאנחנו מפנים מבט פנימה, אל המקום שבו הדברים נולדים באמת? כשאנחנו משאירים מקום גם למה שעוד לא נאמר?
הציור הזה לא מנסה להגדיר, לא לתת תשובות חדות. הוא מאפשר. מאפשר לצבעים לנוע בטבעיות, מאפשר לשכבות להופיע ולהיעלם, מאפשר לתחושות להשתנות. כמו החיים עצמם, הוא נושם, מתהווה, מתפתח. וכשאנחנו מביטים בו, אולי גם בתוכנו נפתח מקום חדש – להקשיב, להרגיש, ולתת לקול הפנימי שלנו להוביל.
