הציור הזה נולד מתוך המתח היומיומי שאני חיה בתוכו, המתח שבין השכל שמבקש סדר, היגיון ותשובות ברורות, לבין הרגש שמבקש אמת, חוויה ונוכחות. זה מרחב עדין שבו שני הקולות פועלים במקביל, לפעמים בשיתוף פעולה ולפעמים בהתנגשות. השכל רוצה להבין לאן זה הולך, מה נכון, מה הצעד הבא, והרגש מבקש לעצור, להרגיש, להסכים להיות בתוך מה שיש עכשיו, גם אם אין לזה שם ברור.
במהלך הציור הרגש הוביל את היד, והשכל ניסה שוב ושוב להתערב. היו רגעים של ביטחון שבהם הצבעים זרמו מעצמם, והיו רגעים של ספק, של עצירה, של רצון לתקן או לשלוט בתוצאה. דווקא שם נפתח משהו אחר. במקום לבחור מי מוביל, נוצר דיאלוג. שכבות על גבי שכבות, תנועה מול השהייה, צבעים שנפגשים בלי לבקש רשות. זה לא ציור של הכרעה, אלא של הקשבה. הקשבה למקום שבו השכל יכול להירגע מעט, והרגש יכול להרגיש בטוח מספיק כדי להופיע באמת.
בין שכל לרגש הוא מרחב שבו מתאפשר שחרור עמוק. לא דרך הבנה, אלא דרך הסכמה. הסכמה לא לדעת הכול, לא לשלוט בכל פרט, לא לדרוש מעצמי להיות משהו אחר.
זה המקום שבו משהו בי נרגע דווקא כשאני מפסיקה לנסות. המקום שבו נוצר חיבור כן בין מה שאני חושבת למה שאני מרגישה. הציור הזה הוא הזמנה לשהות רגע במרחב הזה, לא למהר לצאת ממנו, ולגלות שבתוכו יש חופש, עומק ואמת שקטה שלא צריך להסביר.
_________________________________________________________________________________
