הציור הזה נולד מתוך רגע שבו כבר לא היה לי כוח להחזיק, לא את השליטה, לא את הסיפורים, ולא את התדמית שחשבתי שאני צריכה להיות. זה לא היה רגע של שבירה, אלא רגע שקט יותר, כזה שבו משהו בפנים פשוט הסכים להרפות.
במשך שנים אנחנו אוספים על עצמנו שכבות, אמונות, פחדים, קולות של אחרים, זיכרונות שלא עובדו עד הסוף, וכל שכבה כזאת מגינה, אבל גם מסתירה. וכשעמדתי מול הקנבס לא ניסיתי ליצור משהו יפה, ניסיתי להיות כנה.
כל משיחת מכחול הייתה כמו הסרה עדינה, לא בכוח, לא במלחמה, אלא מתוך הקשבה למה רוצה להישאר ומה כבר מוכן ללכת. יש בציור הזה תנועה בין כאוס לרכות, בין רצון להבין לבין הסכמה לא לדעת.
האזורים המחוספסים מספרים את המקומות שבהם נאחזתי, והשכבות הרכות יותר הן המקומות שבהם הסכמתי לשחרר. הזהב לא נכנס כדי לייפות, הוא נכנס כמו רגעים של בהירות, כמו תובנות קטנות שמגיעות דווקא אחרי שמסכימים לאבד אחיזה.
והאפור הוא לא רק שקט, הוא מרחב, הוא המקום שבו שום דבר לא חייב להיות מוגדר. זה ציור על אמון, על היכולת להיות בתוך תהליך בלי לדעת לאן הוא הולך, ועל ההבנה שלפעמים דווקא כשאנחנו מפסיקים לנסות לסדר, משהו עמוק יותר מסתדר מעצמו.
זה ציור שמזכיר לי שהאמת לא נמצאת בשכבה הראשונה, אלא במה שמתגלה כשמסכימים להישאר.
___________________________________________________________________________
