הציור הזה נולד מתוך ההבנה שהחיים הם לא נקודה שמגיעים אליה אלא תנועה מתמשכת, מתוך שנים שבהן ניסיתי להבין לאן אני אמורה להגיע ורק אחר כך הבנתי שהשאלה האמיתית היא לא לאן אלא איך, איך אני הולכת, באיזו תודעה אני צועדת, מאיזה מקום אני בוחרת, כי הדרך אף פעם לא הייתה קו ישר עבורי, היא הייתה מלאה בפיתולים, בעצירות, בחזרות שנראו כמו טעות אבל בדיעבד היו דיוק.
יש תקופות שבהן אני רוצה ודאות, רוצה לראות את הסוף לפני שהתחלתי, רוצה סימנים ברורים שמאשרים לי שאני בכיוון הנכון והציור הזה מזכיר לי שהדרך האמיתית לא תמיד נראית מסודרת, לפעמים היא מתערבבת, לפעמים היא מטשטשת, לפעמים היא לוקחת אותי דרך אזורים שלא תכננתי לעבור בהם, אבל בכל פעם שאני מסכימה להמשיך לצעוד למרות שאין לי את כל התשובות, משהו בי מתחזק.
בדרך למדתי לסמוך על התהליך, למדתי שלא כל עיקוף הוא סטייה, שלא כל עיכוב הוא כישלון, שיש קצב שהוא לא שלי לבחור אלא שלי להסכים לו וההסכמה הזאת פתחה בי מרחב, פחות מאבק, פחות ניסיון לשלוט בתוצאה, יותר הקשבה למה שקורה עכשיו, לצעד הזה, לרגע הזה.
יש בציור הזה תנועה שקטה, שכבות שנפגשות ונפרדות כמו תחנות במסע, אין בו יעד שמודגש, אין בו חץ שמורה לאן ללכת, יש בו תהליך ויש בו אמון, אמון בזה שגם כשאני לא רואה רחוק אני עדיין מתקדמת, שגם כשהדרך נראית לא ברורה היא בונה בי משהו עמוק יותר.
הציור הוא הזמנה להסכים להיות בדרך גם כשאין ודאות, להסכים לא לדעת ועדיין להמשיך, לבחור לצעוד מתוך חיבור פנימי ולא מתוך פחד, לזכור שהדרך היא לא אמצעי להגיע למשהו אחר אלא המקום שבו החיים עצמם קורים.
הציור הזה הוא חלק מהסדרה ״שורשים״.
___________________________________________________________________________
