הציור הזה הוא תיעוד ויזואלי של המעבר מהשקט המדומה אל הצעקה הפנימית.
כל כתם צבע כאן הוא אנרגיה של הדחפים הכי מיידיים שלי, הרעיונות שיש לי בראש בכל שניה
אבל תסתכלו עמוק יותר בתוך הצבעים שבהם יש גם מלא גוונים, הם השכבות העדינות הפגיעות והרכות שאני משתדלת להסתיר אבל בסוף גם חושפת.
המתח האמיתי ביצירה הזו נוצר על ידי הפסים השחורים האנכיים, הם כמו סורגים שמפלחים את הבהירות, כמו הרעש החיצוני שמנסה לכווץ אותי לתוך מסגרת של "שקט" או "נוחות"
הם הפידבק של הפחד שחוזר ואומר "תיזהרי"
אבל הטורקיז הסוער מגיע ומרגיע אותם.
זה לא ציור של יום רגוע, זה דיוקן עצמי של כל מה שלא נאמר בקול רם.
תערובת של תחושות מתנגשות, של אהבה עצומה לחיים ושל חוסר מנוחה יצירתי.
הציור הזה הוא הזמנה להיות גם וגם כי זה מה שאנחנו בסוף, אנשים שיש בהם הכל♡
