מצאתי את עצמי עומדת בשדה פתוח, והמרחב נפרש לפניי כמו ים שקט של ירוק וזהב. השמש החלה לשקוע, ומרגע לרגע צבעי השמיים העמיקו, משאירים אחריהם פס רחב של כתום ואדום שהתמזג עם השקט של השדה. עמדתי שם, נטועה במקום, כמעט ללא תזוזה, והרגשתי איך כל רגע מתמלא בנוכחות פשוטה ועוצמתית.
באותו הרגע לא הייתי רק צופה בשקיעה. הייתי חלק ממנה. כל נשימה כאילו נשזרה עם האור שהלך ודעך, והרגשתי איך כל החושים מתחדדים – ריח העשב, מגע הרוח הקלה על העור, השקט שסביבי. הרגע הזה היה כל כך אמיתי, כמעט ראשוני, כאילו פתח בי תחושה עמוקה של חיבור לעולם.
בין הצבעים המשתנים ובין דממת השדה, הרגשתי את האחדות הזו, את הרכות שבפשטות. כאילו כל מה שהיה חסר או מבולבל נעלם, והכל הפך ברור ומלא משמעות. הבנתי שאולי אני רק אורחת פה, ברגע אחד חולף של יופי, אבל זה היה רגע שהזכיר לי מה זה להיות חלק מהחיים, להרגיש את הלב פועם יחד עם כל מה שסביבי.
