הסיפור מאחורי הציור
הקנבס היה מוכן, והידיים שלי נשאו את הצבעים, אבל היה צבע אחד שהתעקש להוביל – טורקיז. הוא מיד תפס את מרכז הבמה, התפשט על פני הקנבס כמו ים עמוק שמחליף מצבי רוח בכל רגע. ידעתי שזה לא יהיה ציור רגיל, זה היה מסע בין מצבים – רגשות, מחשבות, תהליכים פנימיים – הכל מתערבב ומתפשט בשכבות של צבע.
הטורקיז סימל עבורי את המעברים בין מצבים שונים. לעיתים הוא היה בהיר ורך, כמעט שקוף, כמו רגעים של שקט ושלווה. לפעמים הוא נעשה כהה, כמעט עמוק כמו תהום, משדר עומק רגשי שלא תמיד קל לצלול לתוכו.
אבל מה שהחזיק את הכל יחד היה הטורקיז – הוא יצר תנועה מתמדת, כמו גלים שעולים ויורדים, מייצג את השינויים הרגשיים שעוברים עלינו. לפעמים רגוע, לפעמים סוער, אבל תמיד שם. הצורות המופשטות התחברו זו לזו בצורה בלתי צפויה, כמו החיים עצמם – בלתי ניתנים לשליטה, מלאים בהפתעות ובמעברים.
הציור הזה הוא סיפור על מצבים פנימיים שמשתנים – רגעים של עוצמה ורגעים של עדינות, כעס ושמחה, רוגע וסערה. כל צבע וכל צורה בציור הם חלק מהמסע הזה, חלק ממה שמרכיב את החוויה האנושית, והטורקיז הוא החוט המקשר שמוביל את כל זה בהרמוניה מופשטת.
