יש רגע שבו אנחנו מבינים שהמחשבה שהובילה אותנו כבר לא משרתת אותנו. היא אולי הגנה עלינו פעם, נתנה תחושת שליטה או ביטחון, אבל עם הזמן היא סוגרת את הדלת לשינוי, פתאום אנחנו מרגישים תקועים באותה תבנית, מגיבים באותו אופן ורואים את העולם דרך אותו מסנן ישן.
כשהמחשבה הזו מתרככת ומשתחררת, נוצר במוח פתח קטן, מקום שבו משהו חדש יכול להיכנס, זה רגע עדין, לא דרמטי, כמעט בלתי מורגש, אבל ממנו מתחילה תנועה, מחשבה אחת נמסה ובמקומה נולדת אחרת, פתוחה, מרווחת, חכמה יותר. היא מאפשרת לנו לראות דברים באור אחר, להבין שהמציאות לא השתנתה, רק נקודת המבט שלנו.
זה קורה בחיים כשאנחנו מחליפים את "אני לא מסוגלת" ב"אולי אני אנסה"
כשאנחנו מפסיקים לשאול "למה זה קרה לי" ומתחילים לשאול "מה זה בא ללמד אותי"
השינוי הקטן הזה הוא מה שהופך פחד לסקרנות, תסכול להבנה, קושי לצמיחה.
המוח, כמו הגוף, צריך גמישות, מחשבה גמישה מאפשרת לזרימה לשוב פנימה, היא לא מוחקת את העבר, אלא מאפשרת לו להשתנות מבפנים, להיות מקור של חכמה במקום של מגבלה.
הציור הזה הוא הזמנה לזוז פנימה, להקשיב לרגע שבו משהו ישן רוצה להתחלף במשהו חדש ולתת למחשבה הגמישה מקום לנשום.
________________________________________________________________
