הציור הזה נולד מתוך המקום שבו למדתי לעצור ולהתבונן באיך הזמן מנהל אותנו, לאט, דרך רגעים שבהם תפסתי את עצמי רצה קדימה. פעם חשבתי שלחשוב על העתיד, לתכנן, לנסות להבין מה יהיה, זה מה שנותן ביטחון, אבל עם הזמן הבנתי שהריצה הזאת היא בעצם בריחה מהדבר היחיד שבאמת יש לנו, מההווה.
במשך הרבה שנים ראיתי איך המחשבות שלי נודדות למה שעוד לא קרה, מנסות לסדר את המחר, ובתוך כל הרעש הזה הרגשתי שמשהו הולך לאיבוד. הציור הזה הגיע מתוך רצון להביא את הדים של הזמן אל תוך הרגע הזה, בלי לייפות, בלי למהר, פשוט להסכים לפגוש את מה שיש עכשיו.
כשעבדתי על השכבות שלו, לא ניסיתי להגיע לתוצאה מסוימת ולא חיפשתי פתרונות. כל צבע, כל חספוס וכל תנועה שנכנסו לקנבס היו כמו השנים שעוברות, כמו הזיכרונות והדאגות שאנחנו אוספים בדרך. האור הגדול שנוצר במרכז הציור לא הגיע מתוך תכנון, הוא התגלה מבפנים רק כשהסכמתי לשחרר את העתיד, להפסיק לשלוט במציאות ולהישאר נאמנה למקום שמרגיש ונושם כאן ועכשיו.
יש בציור הזה תנועה של לב שלומד לא לפחד מהזמן שעובר. הוא מראה שהעתיד הוא לא איזה יעד רחוק שצריך לכבוש, אלא משהו שנבנה רק מתוך היכולת שלנו להיות נוכחים ברגע הזה ממש, עם כל העומק והרכות שיש בו.
זה ציור על השקט שמתגלה כשאנחנו מפסיקים לרדוף אחרי המחר, הוא הזמנה להקשיב להדים של הזמן, לא מתוך בהילות או חוסר, אלא מתוך הסכמה מלאה להישאר בתוך הנוכחות הזאת, כי דווקא שם, במקום הכי פשוט וחשוף, נמצא החיבור האמיתי לחיים ♡
