יש משהו במים שתמיד לוקח אותי פנימה למקום שמרגיש, באמת מרגיש, כזה שאין בו שליטה מלאה, שאין בו גבולות ברורים, שאין בו קווים חדים שמסבירים מה קורה.
הציור הזה התחיל מאיזשהו רגע כזה, שבו הרגשתי שאני עומדת על קצה, לא קצה של נפילה, אלא קצה של כניסה,. כאילו יש לפניי מרחב רגשי שאני עוד לא מכירה עד הסוף ואני יכולה לבחור, להישאר על החוף, או להיכנס.
הקו שעובר באמצע הוא לא סתם קו, הוא הקו הזה שבין להרגיש לבין לעצור את עצמי, בין להיכנס למים לבין רק לגעת בהם עם הרגל ולחזור אחורה והוא זז כל הזמן, אין לו יציבות, בדיוק כמו הרגש.
הכחולים בציור הם לא רק צבע, הם עומק,. הם מקומות שלא תמיד יש לי מילים אליהם, לפעמים הם שקטים, לפעמים הם סוערים ולפעמים הם פשוט נוכחים בלי הסבר.
והטפטופים שיורדים, הם כמו רגעים שבהם משהו כבר לא מצליח להישאר בפנים והוא מתחיל לצאת, לא בצורה דרמטית, אלא לאט, בטבעיות, כמו מים שמוצאים את הדרך שלהם.
והזהב מתאר רגע של אמת, רגע שבו אני מבינה משהו על עצמי מתוך הרגש.
זה ציור שבא להזכיר לנו שאפשר להכנס לעומק בלי לדעת בדיוק מה נמצא שם ושזה בסדר ולא כזה מפחיד כמו שזה נראה מבחוץ.
יש בו תנועה של הסכמה, להסכים להירטב, להסכים לא לדעת, להסכים לשחרר שליטה.
הציור הזה הוא הזמנה להפסיק לעמוד על הקצה ולבדוק מה קורה כשנכנסים פנימה.
