הציור הזה נולד מתוך נקודת התפר שבין שקט לבעירה, הרגע הזה שבו משהו בתוכנו כבר לא מוכן לשתוק יותר, כשהאש שבפנים מתחילה לבקש מקום. זו לא אש של הרס אלא של חיים, של תשוקה לגעת, להשפיע, ליצור, להשמיע קול אמיתי שמבקש להישמע בעולם.
בזמן הציור הרגשתי איך כל שכבה מבטאת את אותו רצון עמוק לביטוי, את הצורך לנשום את האמת שלי לתוך הצבע. הכחולים הקרירים מייצגים את המקומות שבהם למדנו להרגיע את עצמנו, להסתיר, להתאים את עצמנו לאחרים. האדומים, הכתומים והוורודים הם ההתעוררות, הקריאה מבפנים לזוז, לפרוץ, לאפשר למה שחי לבעבע ולצאת לאור.
זו האש שבאדם יוצר, אותה להבה שקטה שהופכת עם הזמן לשפה, ליצירה, לתנועה. לפעמים היא נחבאת עד שפתאום ניצוץ קטן מדליק אותה מחדש ומזכיר את מי שאנחנו באמת. לא את מי שחשבנו שעלינו להיות אלא את האני הפשוט, החשוף, זה שצמא להתבטא.
האש הזו קיימת בכל אחד מאיתנו. לפעמים היא מסתתרת מתחת לשכבות של פחד, ספק או ניסיון לרצות, אבל היא אף פעם לא נכבית באמת. היא מחכה שנפסיק לפחד מעוצמתה ונבין שהיא שם כדי להאיר, לא כדי לשרוף.
הציור הוא הזמנה להיזכר באש הזו, לתת לה מקום, להזין אותה ולהזכיר לעצמנו שהביטוי שלנו הוא לא מותרות אלא דרך חיים.
________________________________________________________________
