הציור הזה נולד מתוך שקט, מתוך רגעים שבהם לא חיפשתי להבין אלא פשוט להיות.
יש תקופות שבהן הקרקע בתוכנו נסדקת, והלב מתבקש להישאר פתוח גם כשהכול זז. ברגעים האלה אנחנו מגלים שהצמיחה לא תמיד מתרחשת כשאנחנו מרגישים חזקים, אלא דווקא כשהאדמה מתפוררת מתחת לרגליים.
בזמן הציור הרגשתי שאני לא מוסיפה צבע אלא חושפת שכבות של אמת, שכבות שחיכו להתגלות מתחת לרעש ולפחדים. כל תנועה של מכחול הייתה כמו נשימה שמפנה מקום, כמו ריפוי שמתרחש בלי מאמץ. מתוך השקט הזה התחלתי לראות איך גם המקומות הכואבים בי הפכו לאדמה חדשה לצמיחה, איך בין הסדקים התחילו לנבוט חיים.
הירוק מזכיר לי אדמה יציבה שמחזיקה הכול, גם את מה שלא קל לראות. הלבן הוא אוויר ונשימה, הזמנה להתרחב ולהאיר. יחד הם יוצרים תנועה של רוך ושל עומק, כמו דיאלוג בין האור לחומר, בין מה שנמצא מתחת לפני השטח לבין מה שמבקש להתגלות.
כשאני מביטה בציור אני נזכרת שכל דבר שנסדק בתוכי פתח לי פתח לראות את האמת שלי בצורה צלולה יותר. לפעמים הבהירות לא באה מתוך מאמץ להבין, אלא מתוך היכולת להסכים להיות, לשהות גם באי־הוודאות, לתת לזמן לעשות את שלו ולסמוך שהאור תמיד מוצא את הדרך פנימה.
בהירות שורשית היא הזמנה לנשום, להניח שליטה, ולזכור שגם מתוך השקט, מתוך החוסר ודאות ומתוך המקומות שלא תכננו – אנחנו ממשיכים לצמוח.
_________________________________________________________________________________
