יש בציור הזה שקט שלא מגיע במקרה, הוא שקט שנולד אחרי תנועה, אחרי חיפוש, אחרי רגעים שבהם לא היה ברור לאן הולכים ומה מחזיק.
העבודה מחולקת לשניים, אבל לא מתוך פירוק, אלא מתוך דיוק' יש כאן שני מרחבים שמתקיימים זה לצד זה, כמו שני מצבים בתוכנו, זה שמבקש להתנקות, להתבהר, להתרכך, וזה שעדיין מחפש אחיזה, שמבקש להרגיש קרקע, יציבות, משהו שאפשר להניח עליו את הלב.
הלבן בציור הוא לא רק צבע, הוא מרחב. מרחב שבו דברים כבר לא צריכים להיות מוגדרים, שבו מותר לא לדעת, מותר להיות באמצע, בלי למהר להגיע לאיזו תשובה. בתוך הלבן הזה יש סימנים עדינים, כמעט נסתרים, כמו זיכרונות, כמו תחושות שעברו דרכנו ונשארו כחותם, לא כדי להכביד אלא כדי להזכיר.
והקו הירוק, הדק, הנוכח, הוא כמו רגע של חיבור, רגע שבו משהו מתכנס. הוא לא חותך את הציור, הוא מחזיק אותו. הוא לא מפריד בין שני העולמות, אלא יוצר ביניהם שיחה. לפעמים הוא מרגיש כמו אופק, לפעמים כמו שורש, ולפעמים כמו קו נשימה שמאזן בין עלייה לירידה.
המרווח בין שני החלקים הוא אולי המקום הכי משמעותי, שם קורה משהו שלא רואים מיד' זה המקום שבו אנחנו פוגשים את עצמנו בלי מילים, בלי הגדרות, רק דרך התחושה' זה הרווח שבו אפשר לבחור, האם להישאר מפוצלים, או להסכים לראות שהכול כבר מחובר.
זה ציור על הרגע הזה שבו כבר אין צורך להיאחז חזק, אבל גם לא ללכת לאיבוד, אלא להסכים להיות בדיוק בין לבין, במקום שבו השקט לא ריק, אלא מלא בנוכחות.
