בין שמים למים אין גבול. יש רק קו דק שאנחנו מציירים כדי להרגיש שיש סדר. קו של הרגל, של מחשבה שמבקשת להישען על מוכר. בזמן הציור ראיתי איך הקו הזה נמס לנגד העיניים. שכבות של כחול עמוק, רמזים של אפור ואור דק זולגים זו אל זו, עד שכבר אין לדעת היכן מתחיל האחד ונגמר האחר.
כך גם בתודעה—אנחנו רגילים להפריד בין “פנים” ל“חוץ”, בין מי שאנחנו מספרים לעצמנו לבין מה שמתרחש באמת. אבל כשאני נושמת לתוך המבט, הגבולות מתרככים. זיכרונות עולים, רגשות נוגעים, והמחשבה מרפה את האחיזה. כל שכבה של צבע הופכת לשכבה של זמן, כל טקסטורה מסמנת דרך קטנה במפה של הלב.
במהלך העבודה נתתי ליד ללכת לפניי. לא שלטתי—הקשבתי. לפעמים הופיע סדק, לפעמים גלישה חופשית של צבע שמאחה הכול. זה הרגע שבו ההתבוננות הופכת לשקט, והשקט פותח מקום רחב יותר ממה שדמיינתי. לא נוף חיצוני אלא מרחב פנימי שנפתח, כמו נשימה שמתרחבת ונשארת.
ובסוף, כשאני עומדת מול הקו הדק שחוצה את הקנבס, אני מבינה שהוא רק הזמנה: להזיז בעדינות את המקום שבו התרגלתי לעצור, ולאפשר לחיבור לקרות. בין שמים למים אין באמת חיץ—יש תנועה אחת מתמשכת שמזכירה לי לבחור רכות במקום מאבק, נוכחות במקום פחד.
הציור הזה הוא הזמנה להניח את ההפרדות, לנשום עמוק, להקשיב למה שכבר חי בפנים—ולתת ללב להוביל.
________________________________________________________________
