יש מקומות שממשיכים לגדול, גם כשאנחנו שוכחים להסתכל עליהם.
הם לא זקוקים להרבה – לא לאור בוהק, לא לגשם חזק, רק למרחב.
מרחב שיאפשר להם להתכוונן. להתייצב על תדר אחר.
ולפעמים – גם אנחנו כאלה.
הציור הזה התחיל מתוך הקשבה.
לא למה שצריך לקרות, אלא למה שכבר קורה מתחת לפני השטח.
שכבות שנבנות לאט, צבעים שנמשכים זה לתוך זה, עד שנוצר מרקם חדש, עדין, רוטט, כמעט חי.
לא תיכננתי לייצר שדה – אבל התדר שהופיע בתוכי ביקש אדמה.
משהו שיחזיק אותו.
יש בציור הזה תנועה קדומה – כמעט אינסטינקטיבית – של צמיחה.
אבל זו לא צמיחה שמתרחשת באור הזרקורים.
זו צמיחה מסוג אחר: כזו שמתחילה משינוי פנימי, כמעט בלתי נראה, אבל כזה שמזיז עולמות מבפנים.
והיא עדיין נמשכת.
היא לא הסתיימה בצבע האחרון. היא ממשיכה לפעום דרך מי שמתבונן.
"שדות בתדר חדש" מזמין את הצופה להתכוונן.
לא למה שהוא רואה, אלא למה שהוא מרגיש מתחת.
לתדרים הדקים שנעים דרך הצבע, דרך המרווחים, דרך מה שלא סופר במילים.
אולי גם בך יש שדה כזה – שמבקש רק שיתנו לו לנשום.
________________________________________________________________
