יש רגע שבו כבר אי אפשר להסתתר מאחורי תפקידים, הסברים או חזות חיצונית. הרגע שבו אנחנו פוגשים את עצמנו באמת. לא את הדמות, לא את מה שאנחנו חושבים שצריך להיות, אלא את מי שאנחנו כשנשאר רק אנחנו.
המבט הזה פנימה הוא לא תמיד נוח. לפעמים הוא חושף כאב ישן, פחדים, חלקים שעדיין מחפשים אהבה. אבל דווקא שם, במקום החשוף הזה, מתחילה הבנה חדשה.
להביט פנימה זו לא ביקורת, זו חמלה. זו היכולת לראות את כל מה שאנחנו, גם את המקומות שפחות אהבנו, גם את אלה שניסינו להסתיר. לא לסנן, לא לבחור רק את היפה או את הנכון, אלא לאהוב את הכול כפי שהוא.
כי רק כשאנחנו אוהבים את כל מה שאנחנו, גם את מה שפגיע, מבולבל, עקשן או לא מושלם, אנחנו באמת חופשיים.
אהבה כזו אומרת שזה בסדר להיות מי שאנחנו, בדיוק כפי שאנחנו עכשיו, בלי תנאים ובלי שינוי.
יש רגע שבו אנחנו עומדים מול עצמנו, פנים אל פנים, ומבינים שהדרך חזרה הביתה מתחילה באהבה לכל החלקים שבנו.
הציור הוא הזמנה לאהוב את מה שיש, לנשום לתוך מה שקיים בלי לשנות דבר ולפגוש את עצמנו באמת.
הציור פנים אל פנים הוא חלק מסדרת העבודות "קליפות", העוסקת בתהליך החשיפה של האמת הפנימית שלנו.
_________________________________________________________________________________
