יש רגעים שבהם שום דבר לא לגמרי ברור. לא סגור, לא פתוח, לא למעלה ולא למטה. רגעים שבהם אנחנו עומדים בדיוק באמצע, בין מה שהיה למה שעוד לא נולד.
שם, במרחב שבין הקווים, יש שקט אחר. הוא לא רועש, לא מנסה להסביר, רק מזכיר שהחיים האמיתיים קורים לא כשאנחנו יודעים, אלא כשאנחנו מסכימים להיות בלי לדעת.
בציור הזה בחרתי לא למהר לשום כיוון. לא להכריע, לא להגדיר, לא לתקן. רק להקשיב למרווחים, למקומות הדקים שבהם הצבע נושם, שבהם משהו חדש נוצר מבלי שאדחוף אותו.
הירוק מביא איתו יציבות, חיבור לשורש, והבהירים מאפשרים מרחב של נשימה, של רוך, של הקלה. ביניהם נוצר איזון עדין, כמעט בלתי נראה, כמו נשימה בין פעימה לפעימה.
תוך כדי הציור הבנתי כמה קשה לפעמים להיות בריק, כמה מהר אנחנו רוצים כבר להבין לאן זה הולך. אבל דווקא שם, כששחררתי את הצורך לדעת, התחלתי לראות.
ראיתי איך כל שכבה נולדת מתוך הקודמת, איך גם כשאין כיוון ברור, יש תנועה, יש חיים.
המרחב הזה, שבין הוודאות לספק, הוא המקום שבו מתרחשת הצמיחה הכי אמיתית. שם משהו בתוכנו מתרחב, לומד להקשיב, לומד לסמוך על מה שלא ניתן להסביר.
מרחב ביניים הוא הזמנה לנשום עמוק, לעצור לרגע, ולהיות בנוכחות מלאה גם כשהדרך עוד לא ברורה. כי לפעמים, דווקא כשאנחנו מפסיקים למהר להגיע, אנחנו מגלים שהגענו בדיוק למקום הנכון.
_________________________________________________________________________________
