הצמד הזה נולד מתוך התנועה הפנימית של למידה להרפות, לעצור את הכל, ולהסכים לפגוש את המרחבים היותר עמוקים של הנפש. במשך הרבה שנים תפסתי את עצמי מנסה לנהל את המציאות, להחזיק חזק בסיפורים המוכרים, אבל היצירה הזו הגיעה מתוך הבנה שיש בתוכנו טבע שלם שמבקש פשוט לנבוע, בלי שנפריע לו, בלי שננסה לסדר אותו או להחליט בשבילו לאן ללכת.
הכחול העמוק והטורקיז שפורצים על הקנבס מייצגים עבורי את עולם המים ואת מרחבי השמיים, את הטבע החופשי שלא צריך אישור מאף אחד כדי פשוט להיות. הנגיעות של החרדל והאור הבהיר שנפתח בתוך הצבעים הן לא סתם בחירה אסתטית, הן הרגעים שבהם האינטואיציה והבהירות עולות, הניצוצות שמתגלים רק כשאנחנו מסכימים להשמיט את המאמץ ולהביט פנימה אל מה שמעבר לחומר.
יש בציור הזה תחושה חזקה של תעופה פנימית, של פרישת כנפיים. פעם חשבתי שביטחון מגיע מתוך אחיזה חזקה בקרקע, מתוך שליטה, אבל עם הזמן הבנתי שתעופה אמיתית מתחילה דווקא כשאנחנו מסכימים לשחרר את החבל, להסכים לא לדעת מה יהיה הצעד הבא, ולתת לתדר הנקי להוביל אותנו. התנועה הזו על הקנבס היא כמו ציפור שמוצאת את הרוח שלה, מעבר לגבולות המצומצמים של היום יום, אל תוך מרחב תודעתי פתוח ואינסופי.
כשהתחלתי לעבוד על שני החלקים האלה, לא ניסיתי להגיע לשום תוצאה מוגדרת מראש ולא חיפשתי להוכיח דבר. רציתי רק להישאר נאמנה לתדר החי והנושם הזה, לתת לידיים לנוע מתוך הקשבה נקייה לחלוטין. כל שכבה וכל תנועה שנכנסו היו עוד רגע של הסכמה להניח להכל, להרפות מהצורך בפתרונות, ולתת לזרימה הזו להתגלות במרחב.
שני החלקים האלה מדברים אחד עם השני בדיוק כמו הדו שיח הפנימי שמתרחש בתוכנו, בין המקומות העמוקים והסוערים לבין המקומות שמבקשים לעלות למעלה, אל הקלילות והחופש.
הציור הזה הוא הזמנה להסכים להיכנס אל תוך המרחב הפתוח הזה, לא לפחד מהעומק, מהטבע או מהתעופה, אלא להישאר בתוך הנוכחות הזו, כי דווקא שם, במקום שבו אין שום אחיזה, הנפש מוצאת את השקט הכי אמיתי שלה ואת החיבור הכי עמוק לחיים ♡
