הציור הזה נולד מתוך רגע של הסכמה עמוקה להניח להכל ולשחרר אחיזה. במשך הרבה שנים תפסתי את עצמי מנסה להחזיק, בסיפורים שסיפרתי לעצמי, בדפוסים המוכרים, בצורך הבלתי פוסק לשלוט במציאות ולדעת בדיוק מה הצעד הבא. פעם חשבתי שאחיזה היא ביטחון, שלדעת ולנהל את הכל זה מה שמגן עליי, אבל עם הזמן הבנתי שהמאמץ הזה להחזיק חזק הוא בעצם מה שמכווץ את הלב ומונע מהחיים פשוט לזרום דרכי.
הקנבס הזה הגיע מתוך מפגש חשוף עם השאלה, מי אני כשאני מסכימה להשמיט את הכל, להפסיק לסדר ולהישאר רק עם הנוכחות הטהורה של מה שיש?
כשהתחלתי לעבוד עליו, השארתי את הרצון להשיג תוצאה ואת הצורך להוכיח משהו מחוץ לסטודיו. הלבן הגדול שנפרש על פני רוב הציור הוא לא ריקנות, הוא מרחב של חופש מוחלט מתוויות וממחשבות. הוא המקום שבו הסיפור הישן נמחק והתודעה מתנקה, לא ניסיתי לייפות, לא ניסיתי להסתיר את החספוס שמופיע בחלק התחתון, החספוס הזה הוא האדמה, המשקל של החומר, כל מה שמחזיק אותנו כאן. ככל שהציור עולה למעלה, השכבות הולכות ומתבהרות, הולכות ומשתחררות.
כל נגיעה של חרדל חם ושל וורדרדות רכה שעולה מתוך הלבן מתגלה מתוך הקשבה נקייה, אלו הניצוצות הטבעיים של הבריאה שמתרחשת מעצמה ברגע שאנחנו מפסיקים להפריע לה. אלו הרגעים של האינטואיציה והחיוניות שמתגלים רק כשהידיים משחררות את החבל והלב נשאר פתוח לגמרי, מתוך אמון מלא במה שרוצה לעלות.
הציור הזה הוא לא חיפוש אחר פתרון חיצוני, הוא עדות לחופש הפנימי שמתגלה כשאנחנו מפסיקים לרדוף אחרי המחר או להיאחז באתמול, הוא הזמנה להסכים להיכנס אל תוך המרחב הנקי הזה, להשמיט את המאמץ, ולהישאר בתוך הנוכחות הזאת, כי דווקא שם, במקום שבו אין שום אחיזה, נמצא החיבור הכי עמוק, יציב ואינסופי לחיים ♡
