יש משהו בציור הזה שמרגיש כמו רגע של פריחה, אבל לא פריחה חיצונית של טבע, אלא פריחה שמתרחשת מבפנים.
בדמיון שלי זה נראה כמו שדה של פרחים, אבל כזה שלא רואים אותו בעיניים רגילות' שדה מופשט, חי, נושם, שבו כל צבע הוא תנועה של פתיחה.
אין כאן פרחים מוגדרים, אין צורה אחת שאפשר להחזיק בה, ובכל זאת התחושה ברורה.
כמו פרח שנפתח לאט, שכבה אחרי שכבה, בלי למהר, בלי להכריח, פשוט מתוך תנועה טבעית של החיים עצמם.
הטורקיז מביא איתו מרחב ואוויר, כמו נשימה עמוקה שמאפשרת להתרחב.
הצהוב נכנס כמו אור, כמו רגע של בהירות שמאיר את הדרך מבפנים
ובתוך כל זה יש גם רכות, עדינות, מקומות פחות ברורים, כמו עלי כותרת שעדיין לא נפתחו עד הסוף.
זה ציור על פריחה שהיא תודעה, על הרגע שבו משהו בפנים מסכים להיפתח, גם אם הוא לא יודע בדיוק למה או לאן.
על ההבנה שלא כל פריחה נראית כמו שחשבנו ושדווקא בתוך המופשט, בתוך חוסר הדיוק, יש את החופש הכי גדול.
הציור הזה מזמין לא להחזיק, לא להגדיר, אלא להסכים להיות בתוך תהליך.
כי פריחה אמיתית לא מבקשת שליטה, היא מבקשת נוכחות ♡
_________________________________________________________________________________
