יש מקומות שאני לא רגילה ללכת אליהם. הם לא חייבים להיות דרמטיים או קשים במיוחד, אבל הם פשוט... לא נוחים. כאלה שמגרדים לי מתחת לעור, שלא תמיד ברור לי מה אני מרגישה בהם או מה אני צריכה לעשות. ובכל זאת, עם הזמן אני מגלה שדווקא שם – במרחבים שלא ברורים לי, שאני לא יודעת לשלוט בהם – טמון השיעור הכי עמוק.
הציור הזה לא נולד מהשראה רגעית. הוא נולד מהסכמה. מהבחירה להיות עם מה שיש, בלי למהר להבין, לתקן או לייפות. הנחתי לעצמי להרגיש גם את מה שאין לו שם, לשהות במעבר, לא לרוץ לסוף. וכל פעם שעלתה בי התגובה האוטומטית – לסגור, להתרחק, להחזיק חזק – בחרתי לרכך.
מתוך התנועה הזו, משהו בי השתחרר. התבהר לי שהתגובה שלי לא חייבת להיות שליטה. היא יכולה להיות הקשבה. היא יכולה להיות שחרור.
וככל שהעמקתי בתוך אותו "לא נודע", התבהר בי שדווקא כשאני לא יודעת – אני הרבה יותר נוכחת. אני הרבה יותר חופשייה.
הציור הזה הוא לא תוצאה, הוא מסע. תהליך שיש בו פחד, אבל גם אומץ. בלבול, אבל גם בחירה. עבורי, "לצלול לתוך הלא נודע" זה לא רק שם. זו תנועה שאני לומדת לאט לאט לסמוך עליה.
היצירה הזו היא תזכורת לכך שלא תמיד צריך לדעת כדי להרגיש בבית. לפעמים, מספיק להסכים להיות.
טכניקה - אקריליק על קנבס
