הציור הזה נולד מההבנה שלא הכול צריך להיפתר, לפעמים רק להישמע.
הוא מבטא את המפגש בין חלקים שונים בתוכנו, זה שרוצה לפרוץ וזה שזקוק לביטחון,
זה שמרגיש וזה שמסביר.
שיח שאין בו צד מנצח, יש בו הקשבה.
המרקמים משתנים, הצבעים מתדיינים ביניהם,
לא מתנגשים אלא לומדים להחזיק זה את זה.
הירוק מדבר עם הכחול, הוורוד לוחש ללבן, וכל שכבה מביאה קצב אחר, קול אחר, רגש אחר.
יש תנועה ויש עצירה, יש בהירות ויש רגעים מעורפלים, כמו בנפש.
זה ציור שלא מבקש דיוק חד, אלא מרחב נשימה.
מרחב שבו מותר להרגיש יותר מדבר אחד באותו רגע.
להיות עדין ועצמתי, להרגיש חזק ופגיע, להאמין ולהתבלבל בו זמנית.
ללמוד להכיל את כל החלקים, לאט, באהבה, בלי למהר לשום פתרון.
לפעמים יש חלקים בתוכנו שלא מדברים שנים.
הציור הזה מציף את הרגע שבו הם סוף סוף נפגשים.
לא כדי להסכים, אלא כדי להקשיב, כדי לדעת אחד את השני מחדש.
וזה הריפוי העמוק מכולם, האפשרות להתקרב לעצמך בלי לתקן, רק להיות.
הוא מבטא שלום פנימי, לא כזה שנולד מהשלמה, אלא מהסכמה להחזיק מורכבות.
להיות גם וגם.
לדעת שאין תשובה אחת, ושדווקא במקום שבו מתקיימים כמה קולות, יש עומק, יש אמת.
הציור הוא הזמנה להקשיב לשיחה שבתוכך, ולקבל את כל מה שמגיע.
