במהלך השנים הבנתי שלא תמיד אנחנו בוחרים את הקצב של החיים — לפעמים הוא פשוט בוחר אותנו. אנחנו רצים, מנסים להספיק, מתכננים, מציבים מטרות, שואפים לעמוד בכל מה שצריך. אבל עמוק בפנים יש קצב אחר. שקט יותר. מדויק יותר. תנועה פנימית שלא נולדת מלחץ, אלא מתוך ידיעה עמוקה. קצב פנימי.
זה היה הקצב שהוביל אותי כשציירתי את היצירה הזו. לא הייתה כוונה ברורה, לא סקיצה, לא יעד שידעתי אליו אני הולכת. רק דופק רגשי — משיכות מכחול שזרמו מתוכי כמו פעימות לב. לפעמים סוערות, לפעמים עדינות, תמיד כנות. הרגשתי שאני רוקדת — לא ריקוד מתוכנן, אלא כזה שקורה כשאף אחד לא מסתכל. כשאת לבד עם עצמך, ונותנת לרגש להוביל.
הציור הזה מדבר בדיוק על זה. על מה קורה כשאנחנו מפסיקים להילחם בקצב של החיים ומתחילים להרגיש אותו. כשאנחנו מפסיקים לנסות לשלוט במציאות, ומבינים שהיא כבר מדויקת — אם רק נסכים להרפות לרגע.
כל צבע כאן הוא תנועה. כל שכבה מספרת שלב במסע. לפעמים זה נראה כמו כאוס, אבל בתוך הכאוס הזה מסתתרת הרמוניה.
כי הקצב הפנימי שלנו יודע. הוא תמיד ידע. אנחנו רק צריכים להסכים להקשיב לו.
הציור הזה הוא הזמנה להרפות מהצורך בשליטה, להתחבר לקצב הטבעי שבך, ולסמוך על התנועה השקטה שתמיד הייתה שם. תזכורת ויזואלית לכך שלפעמים, דווקא כשאין תכנון — נולדת התנועה הכי מדויקת.
טכניקה - אקריליק על קנבס
