"הכח שבשקט"

יש רגע שאתה מפסיק לרדוף אחרי ההכרה.
זה לא קורה ביום אחד, ולא מתוך אדישות –
זה מגיע אחרי שנים של הוכחות, מאמצים, קולות חיצוניים שמכוונים אותך להיות "יותר",
כמו מישהו שאתה בכלל לא.

ופתאום אתה מבין – שדווקא כשאתה לא מנסה להרשים, אתה הכי נוגע.
שדווקא כשאתה לא מרים את הקול – יש מי שמקשיב באמת.
ושדווקא כשאתה שקט, נוכח, לא מתאמץ – אתה הכי עצמך.

זה לא שוויתרת. להפך.
זו הפעם הראשונה שבחרת להופיע – בלי מסכות, בלי פוזה, בלי להוכיח.
זו עוצמה שלא צועקת, אבל נשארת בחלל גם אחרי שכולם הלכו.

גם בציור הזה יש את השקט הזה.
הוא לא רוצה להיות הדבר הראשון שרואים.
אבל הוא נשאר, נוגע, עוטף, ונוכח.
והכוח שבו – הוא בדיוק זה:
להיות. באמת.

הציור הזה הוא הזמנה, להרפות לרגע. להקשיב מעבר לרעש. לפגוש את השקט הפנימי שלך ולהיזכר שגם כשאתה לא עושה אתה נוכח ולפעמים, זו בדיוק העוצמה הגדולה מכולן.