העץ הזה לא נולד מתוך רגע אחד, אלא מתוך רצף של חוויות, שכבות של זמן, זיכרונות, בחירות קטנות ורגעים שלא תמיד הבנתי בזמן אמת. יש בו תנועה של שנים, של התבגרות, של הסכמה לפגוש את עצמי מחדש בכל פעם ממקום אחר.
הצד הקריר שבו מרגיש כמו נשימה עמוקה, כמו רגע שבו הכל מתרחב בפנים ויש שקט שמאפשר לראות. זה המקום שבו אני מתכנסת, מתבוננת, מרפה מהצורך להחזיק, ונותנת לדברים להיות כמו שהם. ומנגד, הצד הבוער, מלא הצבע והתנועה, הוא המקום שבו אני מסכימה להרגיש עד הסוף, לא לצמצם, לא לפחד מהעוצמה, לתת לרגש לעבור דרכי גם אם הוא לא נוח.
יש משהו מאוד כן בעץ הזה, כי הוא לא מנסה לאזן את עצמו באופן מושלם. הוא לא מחפש סימטריה, אלא אמת. הוא מאפשר לפערים להתקיים, לשונות להיות נוכחת, והוא לא מתבייש בזה. הגזע שמחזיק את כל זה מרגיש כמו עוגן, כמו ידיעה פנימית שקטה שלא משנה כמה משתנה מעל, יש בסיס יציב שמחזיק.
וככל שהסתכלתי עליו יותר, הבנתי שזה לא רק עץ, זה תזכורת. תזכורת לזה שאנחנו לא דבר אחד, שאנחנו מורכבים מרבדים, מתקופות, מהתנגשויות ומהרמוניות. ושאין צורך למהר לסדר את הכל, כי דווקא בתוך הבלגן נוצרת צורה עמוקה יותר, כזו שלא רואים מיד, אבל מרגישים.
זה עץ שמזמין להסכים להיות בתנועה, להסכים להשתנות, ולהבין שגם בתוך חוסר הוודאות יש שורש, יש קרקע, יש משהו שמחזיק.
