היצירה הזו היא עדות לדיאלוג נצחי שמתחולל בתוך כל אחד מאיתנו, היא לא מנסה לייצג אובייקט חיצוני, אלא ללכוד את הרטט של מחשבה, כזו שהיא עמוקה, אולי אף עתיקה יותר מאיתנו.
רוב הזמן אנחנו עסוקים בלקטלג את המציאות דרך שכבות של הגנה ושילמנו מחיר יקר כדי לבנות לעצמנו מעטפת חזקה כזו שתשמור עלינו מפני טלטלות, אכזבות או שיפוט פנימי, אבל הכיסוי הזה שבנינו לעצמנו הוא לא משהו שנשאר קבוע. עם הזמן הוא משתנה, נשחק, מתחיל להתקפל לאט לאט ומפנה מקום למשהו חדש להתגלות.
בחרתי בגוונים של זהב, אוקר עשיר ולבן עדין מתוך סנכרון פנימי מדויק, שכבה עמוקה של הוויה שכבר קיימת בתוכנו ומבקשת לפרוץ החוצה ברגע שאנחנו מפסיקים להסתיר אותן, לעומתם הלבן העדין והרך מייצג את הריפוי והחמלה שנדרשים כדי להסכים לשהות ברגע, להרפות מנגנונים ישנים ולתת למחשבות האלה להתבהר מחדש.
כשמסתכלים על היצירה הזו היא מזמינה אותך לעצור, להבין שמחשבה ישנה לא מחייבת להיות שליֿ אולי היא בכלל מהעבר ואימצתי אותה כי באותה תקופה היא שירתה אותי.
היא מזכירה לך שלא צריך להילחם ברעשים של הראש, פשוט צריך להנמיך להם את הווליום ולהסכים להקשיב ללחישת הנשמה שמכוונת אותנו לדרכים הכי נכונות עבורנו.
