כשהתחלתי לצייר את העבודה הזו, לא חשבתי על שמיים. בכלל לא חיפשתי כיוון או מראה מסוים – רק רציתי להרגיש.
אבל לאט לאט, בתוך התנועה, בתוך המרקמים, קרה משהו. משהו שנפתח.
התחושה הייתה של אוויר. של חופש. כאילו משהו בי נזכר, פתאום, שאין באמת תקרה.
שמה שנראה כמו קצה – הוא בעצם התחלה.
הצבעים התפזרו כמו ציפורים – לא מסודרים, לא בשליטה, פשוט בתנועה טבעית, כמעט ילדותית.
והרגשתי איך הידיים משחררות את ההיגיון, איך המברשת לא מחפשת “לצייר יפה”, אלא רק להיות בתנועה.
התנועה הזו שייכת לחלומות – לחלומות שמוכנים להיוולד בלי לדעת לאן בדיוק יגיעו.
וכשהם נולדים ככה – הם תמיד יגיעו רחוק יותר.
“קצה השמיים” הוא לא מקום, הוא מצב תודעתי.
רגע שבו אנחנו מפסיקים להסתפק במה שנמצא מולנו, ומרשים לעצמנו לדמיין מעבר.
לא מתוך חוסר, לא מתוך בריחה – אלא מתוך חיבור למה שכבר יש בתוכנו, אבל מבקש לפרוש כנפיים.
זו יצירה שמזכירה לי – ולמי שמביט בה – שלכולנו יש כנפיים.
השאלה היא לא אם הן קיימות, אלא אם אנחנו זוכרים להשתמש בהן.
_________________________________________________________________
ציור אבסטרקט- אקריליק על קנבס - 80X80
