לפעמים הגעגוע הכי עמוק הוא לא לאנשים או למקומות –
אלא לתחושת בית אמיתית בתוכנו.
למקום שבו אפשר להניח את הנשימה,
להיות בדיוק כפי שאנחנו, בלי לרצות להיות במקום אחר.
כשהתיישבתי מול הבד הזה, הרגשתי שאני מחפשת בית.
לא בית פיזי, לא משהו חיצוני – אלא עוגן פנימי.
התחלתי להניח צבעים בידיים פתוחות, בלי לדעת מראש מה אני מחפשת.
שכבה על שכבה, תנועה אחרי תנועה,
משהו בי התחיל להרגיש את הקרקע.
לא דרך מחשבה, אלא דרך מגע, דרך צבע, דרך נשימה.
בציור הזה, הבית לא נבנה – הוא התגלה.
בתוך הצבעים, בתוך הרגעים שהסכמתי לא לדעת, מצאתי את המקום הזה.
הציור נולד מתוך הצורך הפנימי הזה
למצוא מקום שבו אפשר פשוט להיות – עם כל מי שאני, עם כל הרגשות עם כל מה שיש.
טכניקה - אקריליק על קנבס
