לתת תמיד היה החלק הקל בחיי, אבל לקבל? לקבל דורש לפתוח את הלב, להבין שמגיע לי באמת ולהסכים לשהות בקבלה. זה שריר שלא הכרתי שנים, עד שהבנתי שזה אחד השרירים היותר חשובים בחיי.
זה אומר לאפשר למציאות לתת לי, זו אחת התנועות הכי עמוקות שפיתחתי בעצמי, זה לומר כן לטוב, כן לשפע, כן לאהבה שמחפשת להגיע.
כדי לדעת לקבל צריך לאמן את השרירים האלה, שריר הערך העצמי ושריר האמונה, השרירים שמזכירים לנו שאנחנו ראויים, שכל דבר טוב שמגיע לחיים שלנו הוא לא מקרי, אלא השתקפות של המקום שבו פתחנו את הלב ואמרנו כן. כשאנחנו מקבלים באמת, אנחנו לא רק מאפשרים לשפע להיכנס, אנחנו בעצם מאשרים לעצמנו שאנחנו מספיקים, שאנחנו ראויים לטוב בלי מאבק.
הציור הזה מדבר בדיוק על הרגע הזה, שבו אנחנו משחררים התנגדות ומאפשרים לעצמנו להתרכך. הצבעים נושמים יחד, מתמזגים בלי מאמץ, כמו זרימה טבעית של חיים. כל שכבה מזכירה שיעור של אמון, כל תנועה מדברת על פתיחה ועל יכולת פשוט להיות בנוכחות ולעמוד מול המקומות האינטימית ביותר בלי לברוח.
כשציירתי אותו הרגשתי שכל צבע הוא אישור, כל תנועה היא הסכמה, לא להילחם, לא להוכיח, רק להסכים... להסכים להיות אהובה, להסכים להיות ראויה, להסכים להיות נוכחת.
לדעת לקבל הוא הזמנה להניח את הצורך להחזיק, ולפתוח את הידיים. לאפשר לטוב להגיע, לא להתנגד, ולזכור שהחיים תמיד נותנים לנו, השאלה היא רק אם אנחנו מוכנים באמת לקבל.
_________________________________________________________________________________
