יש תקופות שבהן נדמה שכל הדלתות נסגרות.
את הולכת בדרך שנראית נכונה, משקיעה, נותנת מעצמך,
ופתאום משהו נעצר.
הדלת שחשבת שתיפתח פשוט לא נפתחת.
ועם כל סגירה כזו, הלב קצת מתכווץ, מתאכזב, מאבד עוד טיפה של אמון.
גם אני הייתי שם.
בתוך תקופה שבה דברים לא זרמו כמו שציפיתי, שבה מאמצים לא הביאו את מה שקיוויתי לו.
במקום להמשיך לדחוף, החלטתי לעצור.
להניח לרגע את הצורך להבין, ולתת לחיים לנשום דרכי.
דווקא שם, במרחב שבין אכזבה לשחרור, התחילה תנועה חדשה.
דלת שלא ציפיתי לה נפתחה, שקטה, כמעט בלי רמז מוקדם.
וכשהבטתי לאחור, הבנתי שכל מה שחשבתי שנסגר בעצם רק פינה מקום.
אכזבות הפכו לקרקע לצמיחה,
וסגירות הפכו להזמנה להתחלה אחרת, אמיתית יותר.
הציור "מסלול חדש" נולד מהמקום הזה.
הוא מדבר על היכולת לראות מעבר לסגירה, לזהות את הזרע שכבר מתחיל לנבוט מתחת לפני השטח.
הירוק שבו הוא התקווה החדשה, האור שמבקש מקום.
השכבות הבהירות הן נשימה, האפשרות להאמין שוב.
כי לפעמים, כדי שדלת תיפתח, אנחנו רק צריכים להסכים להניח למה שחשבנו שהיה שלנו,
ולאפשר לחיים להוביל אותנו במסלול חדש, כזה שלא תכננו, אבל נועד בדיוק בשבילנו.
הציור הוא הזמנה להזכיר לעצמנו שכל סוף הוא התחלה בתחפושת,
ושגם כשמשהו נסגר, יש כבר דלת אחרת שמחכה שנסתכל לעברה.
________________________________________________________________
