הציור הזה נולד מתוך ההבנה שהיופי נמצא בדיוק איפה שהדברים לא מסתדרים. לא במקום המלוטש, לא בקו הישר, אלא דווקא ברגע הזה שבו משהו זז הצידה, מתערבב, לא מתיישב לפי הציפייה.
רציתי לתפוס את הרגע שבו אנחנו מפסיקים להילחם להיות מדויקים. הרגע שבו היד כבר לא מנסה לשלוט בכל תנועה, שבו אני לא שואלת אם זה נכון או יפה מספיק, אלא פשוט נותנת למה שרוצה לצאת לצאת. יש בזה חופש, אבל יש בזה גם חשיפה. כי כשאני לא מתקנת, לא מסתירה, לא מחליקה, אני נשארת עם האמת כמו שהיא.
השכבות כאן לא מנסות להרשים. הן לא באו להוכיח משהו. הן פשוט מדברות אחת עם השנייה בלי מסגרת ברורה, בלי היררכיה. צבע אחד נכנס לתוך אחר, לפעמים בעדינות, לפעמים בהתנגשות. יש כאן רגעים של בלבול, של עומס, של חוסר סדר. בדיוק כמו שיש לנו בחיים, כשכמה רגשות מתקיימים בבת אחת, כשאין תשובה אחת נכונה, כשאנחנו גם חזקים וגם עייפים, גם בטוחים וגם מבולבלים.
ובתוך כל זה יש אמת. אמת שקטה שלא צריכה הסבר. אמת שנמצאת שם דווקא כי לא ניסיתי לסדר אותה. יש משהו מאוד משחרר בלהסכים לראות את החוסר סימטריה, את הכתם שלא תכננתי, את הקו שברח לי. כי פתאום אני מבינה שזה לא טעות. זה חלק מהשפה.
זה ציור שמזכיר לנו שלא צריך לסדר כל קו. שלא צריך ליישר כל פינה. שאנחנו לא מושלמים, וזה לא משהו שצריך לתקן. זה משהו שאפשר להסכים אליו. כי בדיוק שם, במקום הלא מתוקן, הלא גמור, הלא מצוחצח, אנחנו הכי אמיתיים.
הוא מזמין אותך להניח רגע לשיפוטיות. להוריד את הקול שאומר איך זה אמור להיראות. פשוט להיות עם מה שיש. עם השכבות שלך, עם הסתירות שלך, עם החלקים שלא מתחברים תמיד בצורה חלקה.
כי לא מושלם הוא הדבר הכי אותנטי שיש. ולא מושלם הוא גם מה שאנחנו.
