אני מסתכלת על הציור הזה והוא מזכיר לי שבילים. לא שבילים מסודרים עם שלט ברור לאן ללכת, אלא שבילים שמתחילים איפשהו באופק ונמסים לתוך השקט. כמו בטיול בטבע, כשאני צועדת בלי לדעת בדיוק לאן אגיע, אבל משהו בפנים יודע שאני בדרך הנכונה.
יש כאן קו דק באמצע, כמו אופק שמפריד בין שמיים לאדמה, בין מה שאני רואה למה שאני מרגישה ומתחתיו השתקפות, כאילו כל צעד שאני עושה בעולם החיצוני מיד פוגש את העולם הפנימי שלי, הירוקים העדינים מרגישים כמו צמחייה אחרי גשם, כמו רגע שבו הכול רך יותר, פתוח יותר ויש גם נגיעות של אדמה, שמזכירות לי שאני תמיד מחוברת לקרקע, גם כשאני מחפשת כיוון.
הציור הזה לוקח אותי לטיול, אני הולכת בשביל צר, לפעמים מתלבטת אם לפנות ימינה או שמאלה ואז אני נזכרת שאין באמת טעות, כל שביל מוביל אותי למסלול המדויק שלי, גם אם אני לא מבינה את זה באותו רגע.
יש בו תנועה עדינה שמזכירה לי שהחיים לא קופצים ממקום למקום, הם זורמיםֿ, כמו מים, כמו השתקפות באגם שקט, לפעמים הדרך נראית מטושטשת, לא לגמרי ברורה, אבל דווקא שם קורה הקסם, דווקא שם אני לומדת לסמוך.
הציור הזה הוא הזמנה לעצור רגע, לנשום לפני ההתחלה הבאה, ולסמוך על זה שגם אם הדרך לא לגמרי ברורה, היא עדיין מדויקת עבורי. זו תזכורת שכל צעד, גם זה שמגיע עם ספק, מוביל אותי בסוף הביתה.
