כשציירתי את "פומו," הרגשתי שאני מתמודדת עם אחד התחושות שמלוות אותנו בעידן המודרני – הפחד להישאר מאחור, לא להיות במקום שבו "הדברים קורים," או לא להשתתף במשהו שעלול להחמיץ את ההזדמנות לחוות, לדעת, או להשתייך. הציור הזה נולד מתוך חוויות אישיות, רגעים שבהם הרגשתי שהעולם נע מהר מדי, ושאי אפשר לעמוד בקצב.
הרקע מלא בצבעים עזים, קווים חדים ומילים מפוזרות שמדברות על עומס, רעש ותנועה בלתי פוסקת – ממש כמו התחושות שמלוות את הפומו. העין המרכזית בציור, שמביטה ישר, מסמלת את ההתבוננות שלנו בעולם דרך מסכים ורשתות חברתיות – מקום שבו נראה שכולם נמצאים תמיד ברגעים הנכונים, במקומות הנכונים, בעוד אנחנו שואלים את עצמנו, "ומה איתי?"
הדמעה בציור מסמלת את הפן הרגשי של הפומו – הלחץ, החרדה, ולעיתים הבדידות שהוא מביא עמו. זה הפחד להישאר מחוץ למעגל, יחד עם התחושה שצריך לרדוף אחרי כל רגע, כל חוויה, כדי לא להחמיץ.
המילים שמופיעות בציור – "ART," "FAIL," ו-"FOAM" – הן ביטוי לעומס המידע והמסרים הסותרים שאנחנו מקבלים ללא הפסקה. הן מסמלות את הקונפליקט הפנימי בין הרצון להיות נוכחים בכל מקום לבין הידיעה שזה בלתי אפשרי ושוחק.
"פומו" הוא לא רק ציור עבורי; הוא תזכורת לצורך לעצור לרגע, לשחרר את הפחדים, ולהבין שמה שחשוב באמת הוא לא מה שאנחנו מפספסים, אלא מה שאנחנו בוחרים לחוות כאן ועכשיו. הציור מזמין את הצופה לשאול: האם אנחנו באמת מפחדים להחמיץ, או שאנחנו פשוט צריכים להתחבר מחדש לעצמנו?
יצירה מודפסת במהדורה מוגבלת.
מגיע על בד קנבס מתוח ומוכן לתליה.
לפרטים נוספים שלחו לי הודעה ישירה.