יש רגעים שבהם הצבעים על הקנבס מפסיקים להיות רק כתמים, והופכים לתדר של ממש, הציור הזה נוצר מתוך תנועה אינטואיטיבית עמוקה, שבה כל שכבת צבע פוגשת את השכבה שמתחתיה בחיבור שהוא מעבר למחשבה.
היצירה הזו מזמינה אותנו לעצור רגע ולהסתכל פנימה, אל השאלה הכי עמוקה שיש: איך בכלל מזהים מה מנהל אותנו מבפנים? הרי הראש שלנו מלא קולות וכדי להבין אם מחשבה מסוימת היא באמת שלנו ומחוברת לעומק הרגש, או שהיא סתם עוד הד ישן שמגיע מהעבר, צריך ללמוד להקשיב לשפה של הגוף.
מחשבה שמגיעה מהעבר או מרעש חיצוני מגיעה בדרך כלל עם כיווץ, היא דחופה, לוחצת ומנסה לשלוט במצב מתוך פחד או הגנה ישנה, היא מספרת לנו את אותם סיפורים מוכרים שכבר שמענו אלף פעם והיא מביאה איתה תחושת כובד ומאבק, כמו תקליט שבור שתקוע בלופ.
לעומת זאת, מחשבה שמחוברת לעומק הרגש והאמת הפנימית מרגישה אחרת לגמרי, היא רחבה, שקטה ולפעמים מגיעה בכלל בלי מילים, אלא כידיעה פנימית ברורה בלי שום פאניקה.
כשהרגש והמחשבה מחוברים באמת, הגוף משתחרר, יש בהירות, ויש תחושה של זרימה טבעית, בדיוק כמו הרגעים האלה שבהם היד זזה מעצמה על הקנבס בלי לחשוב מה יהיה הסוף, היא לא נלחמת במציאות, אלא פשוט פוגשת אותה כמו שהיא.
הציור הזה הוא המרחב שבו אפשר פשוט להפסיק לנסות לפענח, לנשום לתוך השכבות האלו, ולהיזכר שיש בתוכנו מקום שלם ושקט שנמצא ממש שם, מעבר לכל מחשבה.
