לפעמים אנחנו מחפשים תשובות, חיפושים שלא נגמרים, ואחריהם הרגשה של חוסר.
הציור הזה נולד מרגע מאוד עדין שהיה לי, לא רגע גדול ולא איזו הארה, פשוט רגע שבו הגוף נרגע ואני סוף סוף שומעת את עצמי עם תחושה שקטה שמופיעה מבפנים בלי לעשות רעש, כמו מנגינה שרק מי שמקשיב באמת יכול לשמוע.
תוך כדי הציור הרגשתי שאני זזה עם מה שיש, בלי לחשוב יותר מדי ובלי לנסות להבין, הצבעים הובילו אותי והיד שלי פשוט הלכה אחריהם, שכבה על שכבה, כמו מחשבות שמתיישבות לאט עד שהלב נהיה קצת יותר ברור.
זה ציור שמדבר על מה שמגיע אחרי סערה, על הנשימה שחוזרת לקצב טבעי, על הרגע הקטן שמחזיר אותי לעצמי בלי מאמץ ובלי דרמה, רגע שמרגיש כמו בית, פשוט ונכון.
מנגינה שקטה בשבילי היא תזכורת שלא צריך לדחוף, לא צריך לרוץ, לא צריך להבין הכל, רק להיות, לתת לדברים לשקוע בקצב שלהם ולהרגיש איך משהו מבפנים מסתדר מחדש בעדינות.
הציור הזה הוא הזמנה לעצור לרגע, להקשיב פנימה ולזכור שכל מה שאנחנו מחפשים כבר נמצא בתוכנו.
________________________________________________________________
